(תודה תודה ושוב תודה)
אני לא בטוחה אם אני זוכרת את שיעור היוגה הראשון שלי. אני בהחלט זוכרת את השני. אני זוכרת את התחושה הנפלאה שהרגשתי אחרי השיעור השני שלי עם המורה הראשון שלי ליוגה. ובכן, אם להיות כנה לגמרי, זאת לא תחושה שהבחנתי בה מיד אחרי השיעור, וגם לא תוך כדי השיעור. היתה זו מעין תובנה שהכתה בי, מאוד בהפתעה, באוטובוס!
יצאתי משיעור בצהרי יום שישי, והתחלתי ללכת לתחנת האוטובוס, שהיתה במרחק רבע שעת הליכה איטית. אחרי בערך חמש דקות הליכה הגעתי אל הרחוב וראיתי את התחנה. ראיתי גם את האוטובוס מתקרב והתחלתי לרוץ! (אז אוטובוסים היו מגיעים פעם בחצי שעה…) רצתי בכל הכוח והספקתי! עליתי על האוטובוס, נתתי את הכרטיסייה לנהג ופתאום עלתה בי מחשבה מאוד מוזרה! איך זה שאני לא מתנשפת? איך זה שאני לא מוצפת חום וזיעה? נכנסתי פנימה, אבל בהיעדר כסא המשכתי לעמוד. למה אני לא מתנשפת כלל? איך זה שהנשימה שלי כל כך עמוקה וכל כך רגועה? הרי אני "חסרת כושר" לחלוטין… הרגשתי ממש כמו סופר-וומן! מה עוד אני יכולה לעשות עם הגוף הזה? החלטתי לעזוב את המוט שעזר לי להתייצב בנסיעה. נעמדתי בפיסוק קל וחיכיתי לסיבוב הבא של האוטובוס – ולא נפלתי. הצלחתי לאזן את עצמי (בתנוחה דומה ללוחם 2, כמו שאני מכירה כיום). עברנו על פס האטה (די מהר לטעמי), אבל הצלחתי להתאזן. במשך הנסיעה כולה הביתה הייתי המומה מיכולות הגוף שלי. מהקלות שלו, מהעוצמה שלו ומהיציבות שלו. ואז שכחתי מזה לגמרי…
הדרך שבה הגעתי לשיעור הראשון אף היא תמוהה. רציתי להירשם לחדר כושר כדי "לעשות משהו" עם הגוף שלי, אבל ידעתי שאני לא רוצה ממש להזיע… אז איכשהו החלטתי שיוגה זה כמו כושר רק שלא מזיעים, מה עושים שם בדיוק? לא בדיוק ידעתי, אבל התמונה שהיתה לי בראש של אדם שיוצא משיעור יוגה היתה שהוא מנומנם ורגוע, לעומת אדם שיוצא מחדר כושר מזיע ואדום. העדפתי אז להיות יותר מנומנמת… הגעתי לשיעור יוגה אחד אצל גבר מבוגר, זה היה בסלון שלו, עם עוד כמה אנשים מבוגרים. הכל נראה לי מאוד לא חינני, החדר היה חשוך והמורה דיבר מאוד לאט. החלטתי לנסות פעם נוספת, הפעם אמא שלי מצאה לי מקום תרגול אחר, שגם אותו לא אהבתי מאיזושהי סיבה. זה נראה לי משעמם, משהו שאנשים מבוגרים עושים עם מורים שמדברים לאט מדי. ואז וויתרתי על כל הסיפור.
יום אחד חברה שלי הציעה לי להצטרף אליה לשיעור ניסיון של יוגה, ממש ליד הבית שלה. יוגה? לא, זה לא בשבילי. אבל היא התעקשה שהיא רוצה לנסות ושאין לה עוד חברה שתבוא איתה "לזה". אז הסכמתי. היום המיוחל הגיע, אבל היא ביטלה. קבענו שוב לשבוע לאחר מכן. והיא שוב ביטלה. התרגזתי והחלטתי שהיא הכניסה אותי לסיפור הזה, ואני הסכמתי, ואני רוצה "לסיים עם זה". אז הלכתי לבד!
החדר היה מואר והאנשים סביבי לא נראו כל כך מבוגרים. המזרונים היו ירוקים והרצפה היתה מעץ. הייתי בת 15 ולא ידעתי מה לצפות במקום הזה,שנראה כל כך שונה מכל המקומות האחרים שהייתי בהם. והמורה? הוא היה צרפתי, לא רזה במיוחד, עם שיער ארוך אסוף בקוקו ומבט נעים. הוא בהחלט לא היה משעמם! אני לא בדיוק זוכרת מה עשינו בשיעור. אני זוכרת שהייתי מאוד מגושמת לטעמי, אבל המורה לא הבחין בכך. כשלא הצלחתי להגיע לרצפה, בכפיפה קדימה מעמידה, הוא כאילו לא שם לב ולא העיר לי. אחר כך, כשהתנשפתי בכבדות אחרי הברכה לשמש השנייה שלי, הוא המשיך לדבר כרגיל!
לא חיכיתי שהוא יעיר לי. למעשה, ממש לא רציתי שהוא יעיר לי. בשיעורי ספורט תמיד העירו לי, תמיד קיבלתי ביקורת, אף פעם לא הייתי זו שמסיימת את מסלול הריצה ראשונה… והמורה הזה, הוא לא העיר לי. להיפך, מדי פעם הוא חייך אלי. הוא שם לב אלי רק כשהייתי בסדר. והוא פספס את כל אותם הפעמים שלא באמת הצלחתי לעשות את מה שהוא עשה! זו היתה תחושה נעימה מאוד וחזרתי לשיעור נוסף. נרשמתי לסטודיו, כך גם בשנה שבאה לאחר מכן.
הייתי מוקסמת. לא ידעתי מה אנחנו "עושים שם". לא הראיתי לאמא שלי את התנועות ולא חזרתי עליהם בבית. אבל בכל יום שישי הייתי "עושה יוגה". לא היו לי עוד חברים שהיו "עושים את זה" ולא הייתי מדברת איתם על זה. זה היה הזמן שלי. לפני ההתנדבות במד"א, בכל יום שישי, זה היה הזמן שלי.
יום אחד שמתי לב שאני לא יודעת מי המתרגלים הנוספים בכיתה. לפני השיעור מישהי אמרה לי שלום, ולא זיהיתי אותה, אבל אז הבנתי שאנחנו מתרגלות באותה כדיתה מתחילת השנה. אז למה כן שמתי לב בכיתה? לאישה המאוד מבוגרת שתמיד תירגלה מולי ועשתה דברים מדהימים עם הגוף שלה. ולמורה שלי. לא היו עוד מתרגלים בכיתה. הוא היה נותן הנחיות, מדגים, ואני הייתי עושה את ההכי טוב שלי כדי להידמות למה שהוא אמר או עשה. לרוב זה היה העתק חיוור אבל זה לא הפריע לאף אחד ולכן המשכתי.
התרגילים הפכו להיות יותר קלים ויותר מוכרים עם הזמן אבל היוגה לא התפשטה לאיזורים שונים בחיי, היא נשארה בקובייה שלה שם – בימי שישי בבוקר. עד שיום אחד הלכתי ל"כנס היוגה הראשון". תפסתי טרמפ עם בחור עם שם מוזר, שהתברר לימים להיות מדריך מדיטציות של אושו וחבר באשראם במדבר, והגעתי למקום המופלא הזה… כולם ידעו מה זה יוגה שם! כולם תרגלו יוגה, דברו על יוגה, מכרו ספרים על יוגה ואפילו מזרונים! ניגשתי נרגשת לדוכן המזרונים ואמרתי "שלום, כמה עולה מזרון?". שאלה תמימה שהתשובה עליה הפכה את עולמי…
המוכר הסתכל עלי ושאל "איזה יוגה את מתרגלת?". הרגשתי כאילו אני במבחן ולא יודעת את התשובה לשאלה הכי פשוטה והכי קלה. "…מה?…" שאלתי בחוסר ביטחון. אני מתרגלת "יוגה". איזה סוגים יש? מטח של מילים בסנסקריט נורה עלי. אממ… אני לא יודעת… הוא בטח חשב שאני מוזרה. ואז הוא ניסה לעזור לי: אתם עושים את הברכה לשמש? כן! (תחושת ניצחון קלה! זכרתי שהסדרה הזאת בתחילת השיעור, שגרמה לי להתחרט לפעמים שלא איחרתי לשיעורים, קשורה לשמש!) ואתם קופצים? אמממ… לא נראה לי…. אתם שרים מנטרות? … מה זה?… אתם משתמשים בציוד מיוחד? אמממ… כמו מה? קוביות עץ, ספסלים וכו'… למה שמישהו יעשה יוגה על ספסל? ומה עושים עם קוביות? שאלות מוזרות היו לבחור. ואז הוא החליט לוותר. הוא הציע לי מזרון סגול ויפה וציין מחיר שהיה גבוה בהרבה ממה שציפיתי – אבל החלטתי לרכוש את מזרון היוגה הראשון שלי!
התהלכתי בין הדוכנים השונים, שדברו על היגיינה יוגית, על איורוודה, על תזונה צמחונית וכו' והייתי בשמיים. זה עולם שלם! ויש הרבה אנשים שעושים את זה! במהלך היומיים האלה הכרתי לא מעט אנשים, ותירגלתי "סוגי יוגה" שונים, שנראו לי מאוד דומים חוץ מהאופי של המורים שנראה לי מאוד משונה. חלק צעקו, חלק צחקו על הזמן, חלק נראו פשוט תמוהים… פגשתי בחורה נחמדה שספרה לי שבמקום להתגייס נסעה להודו, סיפרה לי על שיווה, היוגי הראשון ונעלמה מהר אחרי השיחה שלנו. זו היתה חוויה מרעישה ומשמחת מאוד.
אבל תחושת השמחה התחלפה מהר בכעס אדיר… למה הוא לא סיפר לי? למה הוא לא אמר שזה עולם שלם? למה הוא לא דיבר איתנו על הפילוסופיה של היוגה? למה הוא לא אמר לי איזה סוג של יוגה הוא מלמד? למה הוא הסתיר את כל זה ממני…
כשחזרתי לירושלים הצגתי בפניו את השאלות הקשות שלי. והוא חייך ואמר, שמי שצריך להגיע אל הדברים האלה מגיע גם בלי ההנחייה של המורה… למרות הקושי, קיבלתי את התשובה שלו, שליוותה אותי במשך הרבה שנים. הגעת לזה, כי זה עניין אותך, ועכשיו את יודעת. אבל איזה יוגה אנחנו מתרגלים? והוא שוב חייך ואמר שהוא מכיר רק יוגה אחת. ואותה הוא מלמד…
בפשטות, בכנות ובחמלה רבה הוא לימד אותי יוגה.
תודה
