על השאלה "מה שלומך" נראה כי יש תשובה הולמת אחת: "הכל בסדר". או אחת מהגרסאות הפחות בנאליות שלה שכוונתן היא שהכל בסדר. מה אם עונים: "אני עצובה" או "אני מאוד כועסת"? אנחנו עלולים להפחיד את השואל התמים בצד השני. מבין קשת של רגשות, מצבי תודעה ותחושות נדמה שלחלק יש לגיטימציה יותר מאשר לאחרים, לפחות בספירה החברתית. אבל מה עם מה שבפנים? האם זה "בסדר" מבחינתנו להרגיש סלידה? פחד? או שאולי אנחנו מעדיפים להרגיש משהו אחר? ומה לגבי בלבול? תדהמה? פליאה?
2013-05-25 17.50.32-1
פטנג'לי ביוגה סוטרות, כמו גם סווטמראמה, בהאתה יוגה פרדיפיקה, וטירומולר בטירומנדירם, כמו רבים אחרים, מזכירים מספר מצבי תודעה יוגיים. העיסוק הזה ב"איך אתה מרגיש" נראה מרכזי מאוד ביוגה, משום שהתודעה היא הכלי העיקרי שדרכו אפשר להגיע להיווכחות באמת, להתמוססות לתוך האחד או להתעלות מעל לתעתוע. אלה לא רגשות של חום וקור, מעל אלה נאמר כי יש להתעלות ולחוש שוויון-נפש, כמו גם במקרה של משיכה וסלידה. אך מעבר למצבי החושים והמצבים המנטאליים, קיימים גם מצבי-תודעה כגון שינה, חלימה וסמדהי!

בראייה המסורתית של היוגה מצב התודעה ראוי לתשומת ליבנו המלאה. אך מה לגבי בלבול? האם כשאנחנו "לא-יודעים" כיצד אנו מרגישים, או אולי באופן חמור יותר – אנחנו פשוט לא-יודעים. לא יודעים לענות, לא יודעים מה מתחולל במרחב הפנימי, ואולי גם לא יודעים את גבולותיו. "למה אתה מתכוון בשאלה?" – נתפשת לרוב כשאלה לא לגיטימית. והנה, לדעתי, בלבול הינו מצב תודעה. ולא סתם – זהו מצב תודעה עילאי – יוגי.
כמה מוזר, לא? הרי תמיד אמרו לנו שעדיף "לדעת" על "לא-לדעת". דע את עצמך, חקירה עצמית, מודעות עצמית וכו' – כל אלה עומדים בהלל הידיעה האמיתית. ואכן גם היוגה מסכימה כי הבורות היא שורש כל סבל. אך הבורות עלולה, לצערי הרב, להתחבא בתוך ידיעות למיניהן… לעתים התשובה המיידית, אותה אנחנו יודעים, היא תמצית הבורות שנעצה שורש עמוק בהווייתנו.

אך האם בלבול הוא אי-ידיעה? הרי וודאי קיים הבדל מסויים. אם אשאל אתכם שאלה שעליה אין אתם יודעים את התשובה – לאו דווקא תחושו בלבול, נכון? אז אולי כדאי לברר – מתי אנחנו מתבלבלים? מתי עולה בלבול? הרי הוא קשור איכשהו באי-ידיעה, כיוון שכשאנחנו יודעים משהו אנחנו לא מבולבלים לגביו. אם כן, הרי שבלבול עולה במצב ביניים.
בלבול הוא מעין מצב דמדומים, שבא בין מצב ידיעה לאי-ידיעה. אחרי שגילינו, לתדהמתנו הרבה, שמה שחשבנו כנכון מתברר כלא נכון. זהו רגע מאוד מערער. ומטריד. אנחנו לא אוהבים להיות במצב של בלבול. אנחנו מעדיפים לדעת, אנחנו מעדיפים כשהעניינים "ברורים".

בלבול יכול להיות כרוך במבוכה. כמו בדיאלוגים הסוקרטיים כשבן שיחו של סוקרטס מצהיר, לרוב, שהוא יודע דבר מה. ואילו אחרי שיחה קצרה עם סוקרטס הוא מגלה שהוא בעצם לא יודע את אותו הדבר. זהו רגע המלווה לרוב במבוכה, המכונה אפוכה epoche במקרה היווני, והוא זה המוביל את בן שיחו של סוקרטס לחקירה משותפת אחר האמת.
כמובן, הדבר מתרחש רק כאשר האמת חשובה לנו. נאמר, בדיונים אודות נצחיות הנשמה, האם יש המשך לאחר המוות? או בעניין משמעות החיים אולי. מהי אהבה? מהו הטוב? מהו המעשה הנכון? אם שאלות גדולות מטרידות אותנו – באמת מטרידות אותנו – כנראה ונרצה לדעת מהי האמת המסתתרת מאחוריהם. אבל גם בהיבט פחות פילוסופי – כשאנחנו מגלים לגבי דבר טריוויאלי ביותר, כמו אהבה בין אישה לגבר, בין אם לילדיה לדוגמה, שאיננו מבינים אותו – אנחנו מבולבלים. אולי גם מלווים בתחושת מבוכה (שהרי חשבנו שאנחנו יודעים), ואולי גם מתמלאים ברצון עז לגלות את האמת.

כך קורה בשיחה בין יג'נוולקיה למייטריי, בבריהדאראניאקה אופנישד:
החכם יג'נוולקיה עומד לעזוב להתבודדות ביער, כמקובל במסורת ההודית, ורגע לפני עזיבתו הוא נפגש עם אחת מנשותיו – מייטריי – על מנת לסדר את ענייני הירושה בין שתי הנשים. מייטריי, הידועה כאישה רוחנית, מוותרת על הרכוש ומבקשת מיג'נוולקיה דבר אחר תחת זאת: ספר לי את שאתה יודע! הדבר שבאמצעותו אהיה נצחית! הכוונה היא לידע אודות האטמן, הכוליות האינסופית, שבעת ידיעתה הופך האדם לאחד עימה, ומכאן – לנצחי. זוהי האמת האדוייטה-וודנטית של האופנישדות. יג'נוולקיה מתחיל, באופן מפתיע, בהפרכת ידיעות רווחות:

"הבעל לא יקר לאישה מכח עצמו, מכח הבעל, אלא מכח האטמן. האישה לא יקרה לבעל מכוח עצמה אלא מכח האטמן… הילדים לא יקרים מכח עצמם אלא מכח האטמן". דבריו של יג'נוולקיה נראית מוזרים מאוד. כי ההיפך נראה נכון – הבעל יקר משום שהוא הבעל! מאיזו עוד סיבה אוהבת האישה את בעלה? לא נראה סביר שהיא אוהבת אותו כי הוא "ביטוי" של האטמן, של הכוליות הגדולה. האם אוהבת את ילדיה משום שהם ילדיה. בשל השייכות, משום שהיא ילדה אותם, בשל איזה קשר סיבתי. לא "מכח האטמן", לא משום שהם חלק מהכוליות הגדולה. ההסבר של יג'נוולקיה נראה מוזר. ואולי המוזרות הזו היא זו שמובילה את מייטריי לבלבול –
"עכשיו באמת בלבלת אותי!" אומרת מייטרי ליג'נוולקיה. והוא עונה לה "אבל לא אמרתי שום דבר מבלבל".

והוא ממשיך עם הדרשה: "לא ניתפש לתפוס את הצליל הנוצר בתוף או כאשר נושפים בצדף, או כאשר מנגנים בחלל, אם מנסים לתפוש אותם כנפרדים מהאטמן – אלא רק כאשר הם נתפשים כחלק ממנו… כפי שעננים של עשן לא יכולים להיווצר מעצמם אלא מתוך אש שהודלקה מנוזל דליק, כך כתבי הקודש לא נוצרו מעצם אלא מתוך האטמן עצמו… כפי שכל הנהרות זורמים אל הים, כך כל המדעים הם בעור, כל הטעמים הם בלשון, כל הריחות הם באף, כל הצבעים הם בעין, כל הצלילים הם באוזן, כל האנשים הם המיינד, כל הידע הוא בלב, כל המעשים בידיים…".

נראה כי הסבר זה לא הספיק על מנת לפזר את הבלבול של מייטריי (ושלנו?) ויג'נוולקיה המשיך: "כפי שגוש מלח, כאשר הוא מושם בתוך במים, מתמוסס ולא ניתן עוד להוציאו מהם, אולם אם נטעם את המים נרגיש טעם מלוח, כך הישות הנצחית והמושלמת, המורכבת מכלום מלבד ידיעה, עולה מתוך האלמנטים ונעלמת שוב לתוכם". בכך חותם יג'נוולקיה את ההסבר, שאת הגרסה המלאה אפשר כמובן למצוא ב"מגילת היער הגדולה" 2.45 ו- 4.56.
בין אם יג'נוולקיה הצליח לבלבל אתכם או לא, העובדה היא שלפני שהוא מתחיל לשטוח בפניה את האמיתות אודות האטמן, הוא נוגע ברבדים האישים והאינטימיים ביותר בתפישת עולמה. נדרש כנראה איזשהו זעזוע של ידיעת-הקיים, ברמה הבסיסית ביותר, על מנת שמייטריי, ואולי גם אנחנו, נהיה פתוחים לקבל את הידע האדיר הזה שיג'נוולקיה מעניק לה, כמתנת פרידה.

בסיפור אופנישדי אחר מתוארת שיחה בין אודאלאקה ארוני לשוייטקייטו, בצ'אנדוגיה אופנישד:
זוהי שיחה בין אב לבנו, אחרי שזה חזר מתריסר שנות לימודים. עם חזרתו הוא מתואר כיהיר, קשה עורף ועם "ראש נפוח". אודאלאקה כנראה מזהה את מצב התודעה של בנו, כאחד שחושב שהוא יודע את מה שיש לדעת, ומרחם עליו. הוא מחליט לבלבל אותו, הצעד הראשון הדרוש כנראה, על מנת להעניק לו את הידע האולטימטיבי אודות האטמן. הוא שואל אותו "מה למדת בני?" ושוייטקייטו מסביר בהתרברבות שהוא למד את כל הטקסים והפולחנים הדרושים וכי הוא בקי בהם. ואז אודאלקה, שהיה חכם אופנישדי גדול, שואל את בנו: האם המורים שלך לימדו אותך מהו הדבר הבלתי נתפש שבכוחו כל דבר הופך לנתפש? מהו הדבר הבלתי ידוע שבכוחו כל דבר הופך לידוע?". שווייטקייטו נבוך, מבולבל, ועונה – את זה הם לא לימדו אותי! למד אותי אתה!

זוהי נקודת מפנה חשובה מאוד כיוון שייתכן שלולא הודה שוייטקייטו על אי-ידיעתו, לא היה יכול האב ללמדו. בנוסף, מצב התודעה של הבלבול "מפנה מקום" לידע חדש. כיצד אפשר ללמד משהו חדש למישהו שמרגיש שהוא יודע כבר הכל? האם אפשר למזוג עוד תה לתוך כוס תה מלאה?

אודאלקה פורש בפניו את האמת אודות האטמן, ומסביר לו שברגע שיודעים את האטמן, שהוא הדבר הבלתי נתפש, הדבר הבלתי נשמע, הדבר הבלתי נראה וכו' – אז יודעים את כל הדברים שהם נתפשים, נשמעים, נראים וכו'. את הדרשה המלאה אפשר לקרוא בצ'אנדוגיה אופנישד 5-6.

יוחנן גרינשפון, עימו היה לי הכבוד והעונג לקרוא ולהרהר בסיפורים האופנישדיים, הציע כי הבלבול מאפשר איזושהי הרפייה. הרפייה מידע, המגיע עם אחריות מסוימת ועם מטען מסוים. גם העזיבה ליער, הוא מציין, היא מעין הרפייה מהרכוש, מהמשפחה, והיצמדויות לדברים חומריים.
הרפייה זו, אם תרצו, מהווה גורם נוסף בטרנספורמציה המתחוללת בתהליך המדובר.

אם כן, לסיכום, נראה כי בתחילת התהליך אנו יודעים דבר-מה. ידיעה זו צריכה להיות כזו שאיכפת לנו ממנה, כזו שעם התערערותה מתעורר בנו רצון וסקרנות לדעת את האמת.
לאחר מכן אנו מגלים כי האמת שהחזקנו לגבי אותו דבר-מה איננה. אנו מגלים אי ידיעה בקשר למשהו שחשבנו שלגביו יש לנו ידיעה.

מצב זה, של גילוי אי ידיעה, מלווה בבלבול, אולי גם במבוכה, ואולי גם בהרפייה. זהו מצב ביניים, בין ידיעה לאי ידיעה, שנראה טעון מאוד. הוא נראה גם הכרחי לשלב הבא – שהוא ידיעה חדשה בנוגע לאותו דבר.
אם כן, נראה כי מצב הבלבול פותח עבורנו דלתות, שאחרת לא בטוח שהיו נפתחות – או שהיינו בוחרים לעבור בהן. כל עוד אנו יודעים, כל עוד אנו בעלי "ראש נפוח" (מבלי לדעת זאת לרוב), אין לנו גישה לידע אחר. ובמקרה האופנישדי – לידע אודות הכוליות חובקת-הכל.

אני שמחה על הפעמים בהם אני גורמת לבלבול. זה לא תמיד מצב נעים – שכן הוא מלווה בכעס על שבלבלתי, מבוכה ולעתים גם רצון חזק מאוד לקבל תשובה עכשיו ומיד, שתחלץ את העומד מולי ממצבו המבולבל. זה קורה הרבה בשיעורי היוגה, כאשר אנו נתקלים בהנחיה שאין אנחנו יודעים עדיין למלא. עבורי אלה הם רגעים מלאי פליאה – אולי כי הנני מלאת אמון בכך שעוד מעט, ממש מעבר לפינה, נגלה דבר-מה חדש וקסום על הגוף, על היוגה ועל הדרך.

אבל האם אני אוהבת להיות מבולבלת בעצמי? אני חייבת להודות כי זה לא מצב נעים להיות בו, לרוב. אני נוטה לצחוק (אולי ממבוכה?) נוכח הידיעות הכוזבות שלי, ומודה (אולי בדיעבד) על ה"זיכוך" שהעניק לי בן שיחתי. לעתים מצב הבלבול מלווה אותי מספר ימים. אני תוהה ומהרהרת, ונשארת בלי תשובה. אך ניסיוני לימד אותי כי השהייה בשדה-הבלבול מחדדת את הדרך, פותחת את העיניים בדרך חדשה, וכי דרוש אומץ רב לפסוע לתוך הבלבול.
זהו שדה, מעורפל, רחב ידיים, ותחושת הבדידות יכולה ללוות את הצעידה בו. זהו מרווח אדיר, בין ידיעה אחת לאחרת, כאשר ברור שאי אפשר לשוב לאחור. חייבים להמשיך קדימה – עד אשר הכל יתבהר.

אסיים עם מילותיו של שולי רנד:
"הסתכלתי לאחור עיי חרבות \ משמאלי ומימיני הכל עולה בלהבות \ לעיני נגלה שביל מתפתל \ בליבו ענן מכוסה בערפל… יהיה אשר יהיה לעצמי ממלמל \ זה הזמן לפסוע אל תוך הערפל "

על כוחה של שתיקה – ראמנה מהרשי

התמודדות עם חוסר מוטיבציה לתרגל

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *