חוסר מוטיבציה: ואם היום לא בא לי?
מכירים את התחושה המעיקה הזו לפני תרגול, שפתאום צץ לו הקול המרגיז הזה שאומר "אני כל כך עייפה, אולי עדיף שלא אתרגל עכשיו" או אולי "אין לי באמת זמן לזה עכשיו, יש לי דברים אחרים יותר חשובים לעשות בזמן הזה" ויש כמובן עוד.
אז מדוע זה קורה? מנין זה צץ? והכי חשוב – מה עושים עם זה? שאלת המוטיבציה העסיקה אותי זמן רב. ואני מניחה שהיא מעסיקה לא מעט. בין אם בשל אורח חיים כמעט בלתי אפשרי, או בשל חינוך לוקה, נראה שקשה לנו להתמיד בתרגול. אצלי תמיד עלתה ההרגשה של חשק. יש לי חשק או שאין לי חשק? גם הסברתי לעצמי שיוגה צריך לתרגל רק כשיש חשק, ואפילו לא חשק, אלא 'מצב תודעה' מתאים. סיפרתי לעצמי שאם אני אתרגל יוגה כשאין לי חשק אני אפתח אנטי לתרגול ומהר מאוד אפסיק לתרגל. אפילו האמנתי לעצמי. בכל בוקר שאלתי את עצמי "רגע, לפני שאת עולה על המזרן, את באמת רוצה לתרגל? התודעה שלך באמת במצב מתאים? אולי עכשיו זה לא באמת הזמן המתאים. עכשיו זה זמן ל…". השכנוע העצמי פעל, והתרגול פחת. זה לא שהפסקתי לתרגל, אלא שמצאתי את עצמי מתרגלת הרבה הרבה פחות, רק "כשהתחשק". קיננה בראשי המחשבה שאני לא אמורה להכריח את עצמי לתרגל, יוגה אינו דבר שנעשה בכפייה. אבל הגוף התחיל לתת את אותותיו. התחלתי לשתף מתרגלים אחרים בסוגיה, לשאול אותם האם גם הם מתרגלים רק "במצב רוח" מסוים. ואכן הופתעתי!
חברי לדרך זיהו מיד את התופעה – אלאסיה (ālasya), אחד מתשעת המכשולים העומדים בפני המתרגל. הם סיפרו לי שגם להם לא מתחשק בהתחלה, אבל הם עולים על המזרן בכל זאת."אתה מכריח את עצמך לתרגל? כופה על עצמך נגד רצונך?"–"זה אולי נגד העצלות, אבל לא נגדי, תרגול עושה לי טוב" ענה לי אחד.בלבול החל להתפשט בגופי. המשכתי לשאול עוד ועוד מתרגלים עד שנתקלתי בהצעה ידידותית מחברה "ומה יקרה אם תנסי פעם אחת לתרגל כשאין לך חשק? תבדקי מה קורה". נזכרתי באחת הסדנאות של ריקוד חופשי בה נאמר לי שאפשר לרקוד בכל מצב, לא רק עם שמחה בלב, אפשר לרקוד עם כעס ועם עצב, אז למה לא לתרגל כשאין חשק? בפעם הבאה שבה נתקלתי באותה תחושת אי-רצון לתרגל עליתי על המזרן בכל זאת…דקה עברה, ואחריה עוד אחד, ואז עברו עוד כמה כשכבר לא שמתי לב. התרגול לקח אותי איתו, הנשימה הסירה מהר מאוד את תחושת חוסר החשק, ואחרי כמה תנוחות כבר אפילו לא עלתה השאלה האם "בא לי" או לא. התרגול פשוט זרם מעצמו. תדהמה.ואז ניסיתי שוב, עליתי על המזרן בלי חשק. זה לא שהיה לי משהו אחר חשוב לעשות, פשוט לא היה לי חשק לתרגל. אבל התחלתי בכל זאת. הפעם הקלתי על עצמי וסיכמתי ביני לביני ש"נתחיל, ואם זה לא יזרום כמו בפעם הקודמת, נפסיק באמצע. ככה לפחות נתרגל קצת והגוף לא יחליד". אבל לא הפסקתי באמצע… זרמתי עד סוף התרגול כשפתאום שמתי לב שעברו שעתיים. תנוחה רדפה תנוחה והנשימה פשוט העלימה את כל המחשבות.ההפרעות נעלמו, התרגול התרחש מעצמו, ואני פשוט נכחתי. אני חושבת שאם הייתי קוראת את המילים האלו לפני שנה לא הייתי משתכנעת. קיננה בי אמונה חזקה שאסור לכפות על הגוף דבר, ושאם הגוף לא רוצה – אז לא. אבל עם הזמן למדתי להפריד בין מה הגוף רוצה לבין מה הראש אומר. המחשבות מתעתעות. אבל דרך האמצע שמצאתי לי נראית לי מאוזנת, מזמינה להתחיל את התרגול ומאפשרת להפסיק אותו, במידה והגוף באמת לא עומד בזה (נאמר בשל מחלה ספונטנית שהתפרצה לה פתאום) ואין לנו "ראש" לעשות התאמות מתאימות, אפשר פשוט לנוח. אפשרות הבחירה הזו מתאימה לי: אני לא מכריחה ולא פועלת נגד הגוף, אני נותנת צ'אנס ומתבוננת. אז שנתחיל לתרגל?